עיבוד רגשי – לחיים

מי שחי – מרגיש, ומי שמרגיש – סימן שהוא חי.

כל אחד מאתנו רוצה להרגיש נעים,אבל איך עושים את זה?

הקב״ה ברא אותנו עם רגשות. אפשר להיגרר אחריהם בעיניים עצומות, אבל אפשר גם ללמוד…

איך מתמודדים עם רגשות שליליים? 

לאף אחד לא נעים להיות בהצפה של רגשות שליליים. אבל מה עושים? האם מתעלמים? האם כשמסיחים את הדעת זה ׳עובר׳ או חודר פנימה ונדחק למקומות עמוקים יותר?

כבר נאמר: ״דאגה בלב איש – ישחנה״ מפרשים את העצה הזו בשתי צורות: 1. ישחנה – יכופף אותה, יוציא ממנה את הכוח אולי על ידי התעסקות אחרת. 2. ישיחנה לאחרים – ידבר עליה. דווקא מתוך ההתעסקות יביא רוגע לנפשו.

צריך לבחון בכל סיטואציה האם מדובר ברגש קל, שאם נתייחס אליו – יגדל. או שמדובר במשהו משמעותי יותר, אז חשוב לעצור ולתת לו יחס. כשם שבפצע גופני, אם הוא מדמם, לא נתעלם. כך גם כשהרגש ״פצוע ומדמם״ אסור לנו להתעלם.

הגישה החסידית טוענת שרגש שלילי הוא מעין יצר הרע, חבלן ואין מה להדיין איתו כלל. הוא שקרן ואין מה להאמין ׳למה שהוא אומר׳.

מה עושים כשהוא מגיע? מזהים אותו בשם, וגם מקשיבים למה שהוא ׳אומר׳. לא בשביל להאמין, אלא בשביל להבין מה השקרים שהוא מנסה להגיד לנו.

גם רגש חיובי ׳מדבר׳ – האמירות  שלו תהינה חיוביות ומחזקות – נקשיב להן, נאמין כי הן אמתיות!

אבל אם מדובר ברגש שלילי – האמירות תהינה שליליות, ותפקידנו להקשיב להן לרגע – ולעשות עליהן סימן שאלה. ברוב הפעמים הם פשוט שקריות.

רוצים דוגמאות? בבקשה.

אחרי שהצלחנו להגיע לשבת בזמן כשהכול ערוך ומוכן – מרגישים סיפוק – והאמירות הנלוות: אני מסוגלת בעז"ה להתארגן כראוי, יש אפשרות לקיים את דבר ה', יש לי משפחה נהדרת שעוזרת.

אחרי שהגענו לשבת עם דברים חסרים ובלחץ – מרגישים תסכול – ואמירות הנלוות: אני לא מסוגלת להתארגן כראוי (?) אין אפשרות לקיים את דבר ה' (?), המשפחה שלי לא יודעת לעזור כמו שצריך (?) הרגש קיים, אין מה להתכחש ואין מה להיבהל. אבל … כל האמירות של הרגש כלל לא מוכרחות! אפשר לנסות לשפר ולייעל את המערכת, אבל אם מאמינים לאמירות הללו כמו שהן זה ממש לא מקדם.

גם את התלמידים נוכל ללמד את ההסתכלות הזו. כשאני רואה תלמידה מגיעה נסערת. אני מנסה ושואלת: את רוצה להקשיב רגע ללב שלך? מה את מרגישה בדיוק? אני מפנה אותה לקישוט הקיר ״קול הלב״ מסדרת קולות, ושם היא מאתרת את הרגש שמציף אותה. בשיטה זו, אני לא מתייחסת לסיטואציה שעוררה את הרגש הזה, זה פחות מעניין אותי. אני שואלת אותה משהו אחר: מה הרגש הזה לך אומר? ואז מציבים על האמירות הללו סימני שאלה, ומצליחים קצת פחות להתערער.

לדוגמה: ילדה הגיעה בבכי, שוב למדה למבחן ונכשלה. הרגש שהיא מזהה: תסכול. מה הוא אומר? – אף פעם אני לא אצליח (?) אני לא מסוגלת (?) לא שווה כל מה שלמדתי (?)

בשלב הבא, אנחנו בוחרות להרגיש אחרת. מחפשות בקישוט הפעיל ״קול הלב״ רגש חיובי, בד״כ הפוך מהשלילי. ובעזרת הקשבה ושינון של משפטים שהוא אומר, אנחנו משנות אט אט את התחושה, הרגש השלילי מתעמעם. ושוב אנחנו יכולות לראות בסיטואציה את יד ה׳. שכן, למען האמת – כל דבר שקורה איתנו הוא מציאות אלוקית, ורק הרגש השלילי בא להסתיר לנו אותה. ברגע שעוברים לרגש החיובי, שבה ומתגלה המציאות האלוקית במלא תפארתה.

נחזור לדוגמה, הילדה בוחרת רגש תקווה. והוא אומר: מה שלמדת – יעזור לך לחיים, המבחן זה לא הכול. בפעם הבאה תחפשי דרך אחרת ללמידה יעילה, את יכולה להצליח בהרבה דברים אחרים. ועוד דיבורים מחזקים.